בפני שתי תביעות אשר אוחדו לדיון אחד. הלכה למעשה מדובר בתביעה ותביעה שכנגד. עניינן הסכם בין התובע/הנתבע שכנגד (להלן: "התובע") והנתבע/התובע שכנגד (להלן: "הנתבע"), לפיו ייצג הנתבע שהינו עו"ד במקצועו את התובע בהליכים שונים, וטענות להפרת ההסכם שנטענו הדדית על ידי שני הצדדים.
נערך דיון ביום 15.6.2006 במהלכו הציע ביהמ"ש הצעות לסיום התיק באמצעות "דיון סופי" שבמהלכו ישמע את גרסאות שני הצדדים ללא ביצוע חקירות נגדיות וכן הסכמות נוספות שיצוינו להלן.
בהסכמת הצדדים נערך בפני דיון סופי ביום 14.12.2006, ובמסגרת הדיון נשמעו עדויות התובע והנתבע. כן הוסכם בין הצדדים, כי המחלוקת הכספית תמוקד לסוגיית הפרת החוזה בין הצדדים, ולתביעות הדדיות
לפיצוי המוסכם במקרה של הפרה על פי ההסכם, בסך 100,000 ש"ח, כאשר כל עילת תביעה אחרת הוצאה מן התיק (הנתבע הגיש תביעה גם על יתרת שכר טרחתו ובסופו של יום ויתר על עילת תביעה זו). עוד נקבע מפורשות בפתח הדיון ביום 14.12.2006, כי המסמכים אשר ניתן להגישם במסגרת הסיכומים, הינם המסמכים אשר הוגשו בתיק או המסמכים הנמצאים
בידיעת שני הצדדים בלבד. התיק נקבע לסיום על דרך של הגשת סיכומים בכתב. יש לציין כי עיקר המחלוקת בין הצדדים עניינה
משפטית ולא עובדתית ולכן גם ינתח פס"ד זה את ההיבטים המשפטיים של החוזה בין הצדדים וטענות כל צד להפרה.
הנתבע ייצג את התובע במספר תיקים, על פי התחייבותו
בהסכם שנערך בין הצדדים ביום 1.6.03 (להלן: "ההסכם"). ההסכם נחתם לאחר מחלוקת בין הצדדים שקדמה לו, ובמהלכה התפטר הנתבע מייצוג התובע.
לטענת התובע,
הפר הנתבע את ההסכם בעת שהודיע לבית המשפט, בתביעה שניהל התובע נגד מפעל הפיס (להלן: "תיק מפעל הפיס"), כי הוא מתפטר מהמשך הייצוג עקב זימונו להעיד בתיק פלילי בו התובע הוא הנאשם. התובע טוען, כי הנתבע ידע, וזאת עוד לפני חתימת ההסכם, כי על הנתבע לתת עדות בתיק פלילי שבו היה נאשם (ת.פ. 5740/00 מ"י נ' חיים ומשה להב, להלן: "ההליך הפלילי"), והחתימה על ההסכם חייבה אותו לייצג את התובע אף בתיק זה. לתובע נגרם נזק בכך
שהנתבע הותיר אותו ללא ייצוג בכמה תיקים ומצבו הכלכלי לא אפשר לו לשכור עו"ד אחר. לטענת התובע, התפטרות הנתבע מייצוגו בשאר התיקים שניהל בשם התובע, אשר אינם קשורים להליך הפלילי בו נדרש להעיד, הינה הפרה של ההסכם, אשר אין לה כל הצדקה. התובע מלין על כך שהנתבע
לא ראה לנכון למצוא עבורו ייצוג חלופי לאחר התפטרותו, ורואה בהתנהגות זו אינדיקציה לחוסר תום לב מצד הנתבע, ולניסיון לפגוע בתובע ובסיכוייו לנהל את ההליכים המשפטיים בהם היה מעורב.
מכיוון שהנתבע הינו עורך דין, סבור התובע, כי היה עליו להבין היטב את השלכות ההסכם אשר ערך, וכי משהפר הסכם זה חלה עליו חובה לפצות את התובע בגובה הפיצוי המוסכם במלואו.
בסיכומי התובע עולה עניינה של קובלנה, אשר הוגשה לוועדת המשמעת של לשכת עורכי הדין כנגד הנתבע בעבר ואשר נסגרה בזמנו, כאשר התובע איננו שופך אור אודות נושא הקובלנה והוא טוען בכלליות, כי היא נסגרה תוך פיצוי הקובל על ידי הנתבע, אולם התובע כופר בהצגת הנתבע את המציאות כאילו השתמש התובע בעותק קובלנה זו כנגד הנתבע לשם הכרחתו לייצגו.
עוד טוען התובע, כי העדות אשר נתן הנתבע במסגרת ההליך הפלילי ביום 27.12.2004 סותרת את עדותו לטובתו במשטרה ומהווה עדות שקר, אשר ניתנה על ידי הנתבע, לטענת התובע, בכדי לפגוע בתובע. ייאמר מיד והגם שעניין זה אינו המשמעותי ביותר לצורך הכרעה בתביעה זו, לא מצאתי הצדקה לטיעונים אלה של התובע, כי הנתבע שיקר בהליך הפלילי ואני דוחה טענה זו. התובע טוען, כי הודעה שנתן התובע בזמנו לבית המשפט מלמדת, כי המחלוקת שבין הצדדים באשר לייצוג בתיק נתגלעה כבר
שבועיים לפני עריכת ההסכם, ולפיכך יש להסיק, כי הנתבע היה מודע היטב לרצונו של התובע, כי יעיד בתיק הפלילי כעד מטעמו. כן מפנה התובע לעדות הנתבע במשטרה, ממנה עולה, כי הנתבע היה מודע לכך שהוא עתיד להיקרא לעדות.
בפתח סיכומיו טוען הנתבע, כי התובע צירף לסיכומיו מסמכים, אשר אינם קבילים על פי הסכמת הצדדים.
לגופם של דברים, טוען הנתבע, כי עוד הרבה קודם לעריכת ההסכם בין הצדדים הוברר לתובע, כי הנתבע לא יכול לייצגו בהליך הפלילי כל עוד הוא נדרש להעיד מטעמו בתיק זה. משום כך, טוען הנתבע, הועמדה בפני התובע הברירה לבחור, האם הוא מעוניין בהמשך שירותי הנתבע, או שהוא עומד על העדתו בתיק הפלילי. הנתבע טוען, כי בעת החתימה על ההסכם
הטעה אותו התובע לגבי כוונותיו, ולא הודיע לו, כי הוא יתבקש להעיד מטעמו. לטענת הנתבע, בחר התובע, לאחר עריכת ההסכם ובניגוד למה שהוסבר לו, באחיזת המקל משני קצותיו, ועמד הן על העדת הנתבע והן על המשך ייצוגו על ידי הנתבע. בחירה זו של התובע, אליה לא יכול היה הנתבע להסכים, לטענתו, לוותה באיומים שונים ובתביעות שהוגשו לאחר מכן כנגד הנתבע על ידי התובע ובני משפחתו, שיוצגו אף הם בעבר על ידי הנתבע, בתלונות התובע כנגד הנתבע ללשכת עורכי הדין, תלונות נוספות אצל גורמי משטרה שונים וכן תלונות לרשויות המס.
עוד טוען הנתבע, כי הפיצוי המוסכם, אשר נקבע בסעיף 3 להסכם עוסק רק במקרה של הפרת ההתחייבות "לא לפגוע אחד בשני בכל דרך שהיא", כאשר אין לראות השתחררות מייצוג על ידי הנתבע, ובפרט בנסיבות העניין, מקום לחייב במתן הפיצוי המוסכם.
הנתבע עומד על כך שהחוזה נחתם תוך ניצול עמדת חולשה מצדו, ולמרות זאת, לא היה בדעתו להשתחרר מחוזה זה בטרם הפכה העמידה בתנאיו לבלתי נסבלת, לטענת הנתבע, לאור התנהגות התובע. לטענת הנתבע, בעת שביקש הנתבע להשתחרר מייצוג התובע, התיק היחיד בו ייצג הוא את התובע היה תיק מפעל הפיס בלבד, בו כבר הוגשו תצהירים מצד התובע, והצדדים נדרשו להגיב להצעת בית המשפט לסיים את התיק על ידי סיכומים בכתב. מעבר לזאת, אף בתיק זה לא ביקש התובע, לטענת הנתבע, כי הנתבע ידאג לייצוג חלופי, ולכן אין לראות בהתפטרות ובאי הצעת ייצוג חלופי לתובע כל הפרה של ההסכם.הנתבע מפנה לסעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 ומסיק ממנו, כי בנסיבות העניין, לאור העובדה שזימונו של הנתבע להעיד לא נצפה מראש על ידי הנתבע וקיום החוזה בנסיבות אלה לא היה אפשרי, אין מקום לראות בהפרת החוזה עילה לפיצויים. עוד טוען הנתבע בסיכומיו, כי התנהלותו של התובע כנגדו הינה הפרה של ההתחייבות שבין השניים, ש"לא לפגוע איש ברעהו" (על פי סעיף 3 להסכם המוזכר לעיל), ומשום כך עומדת לנתבע זכות לקבלת הפיצוי המוסכם בגובה 100,000 ש"ח במלואו.
לאחר שמיעת עדויות הצדדים, בחינת כתבי הטענות, חומר הראיות והסיכומים, אני נותן בזה פסיקתי: דין התביעה ודין התביעה שכנגד להידחות הדדית.
כהערת מבוא אומר כבר כעת, כי לא לחינם נקבע סיום התיק באופן בו הוא נקבע, כאשר הצדדים מסכימים בכתב לאופן ניהול התיק בביהמ"ש. העובדה שהתיק כולל עניינים שבין עורך דין ולקוחו, ומעורבים בו, בעקיפין, נושאים אשר לא ראיתי טעם, כי יועלו במסגרת דיון חקירות, ואשר ראיתי אותם משניים בחשיבותם לצורך ההכרעה בתיק זה, הובילה אותי למסקנה זו. סבור הייתי, כי לפחות בעניין זה ראו הצדדים את הדברים עין בעין עם בית המשפט. עם זאת, הואיל וכבר בתצהירו של הנתבע נכללה טענה קשה על התנהלות התובע מולו, ולאור העובדה ש
המסמכים הנוספים אשר צורפו על ידי התובע לתיק נוגעים להליכים משפטיים אשר ניהל הנתבע או הופיע בהם כעד, לא ניתן לראותם כמסמכים אשר אינם בידיעת שני הצדדים. משום כך, אינני סבור, כי יש לקבל את טענת הנתבע, כי דינם של מסמכים אלה להיות מוצאים מתיק בית המשפט. עם זאת, את עיקר הדיון אקדיש ל
פרשנות ההסכם שבין הצדדים כשלעצמו, כאשר פעולות כל אחד מן הצדדים עובר להפרת ההסכם ובסמוך לאחר מכן ישקלו אף הן. בחינה זו תתבצע מתוך ניסיון להבין, הן את כוונת הצדדים בהתחייבויותיהם ההדדיות על פי ההסכם, אשר לה תפקיד ראשון במעלה לצורך פרשנות ההסכם, והן את אחריות כל צד להפרתו של הסכם זה.
הסעיף הראשון להסכם בין הצדדים עוסק בחובתו של התובע להשיב לנתבע מסמכים מסוימים, אשר מכתבי הטענות ומעדויות הצדדים, ניתן ללמוד, כי הם קשורים להליך משמעתי שנוהל כנגד הנתבע. בעניין זה רב הנסתר על הגלוי, אולם ברור, כי הליך זה בוטל עם חזרת הקובל כנגד הנתבע מן הקובלנה. קריאת ההסכם, המחייב פיצויי הפרה על סעיף זה, מלמדת, כי עניין זה היה חשוב ביותר לנתבע, והוא אף עומד ברקע לכריתת ההסכם כולו.
אין מחלוקת, כי ההסכם מחייב את הנתבע, בסעיף 2, לייצג את התובע במספר תיקים, ובין השאר בתיק כנגד "מפעל הפיס", בו ביקש הנתבע את הפסקת הייצוג (כאשר הייצוג יעשה, עפ"י סעיף 4, ללא תמורה).
סעיף 3 להסכם בין הצדדים, המוזכר לעיל, קובע, כי "הצדדים מתחייבים במסגרת הסכם זה צד כלפי רעהו לא לפגוע אחד בשני בכל דרך שהיא וצד שמפר התחייבות זו ישלם למשנהו 100,000 ש"ח".
הרקע לחתימה על הסכם זה, וכפי שמופיע מפורשות בפיסקת המבוא להסכם, היא "מחלוקת בין הצדדים", אשר טיבה לא פורט.
משמעותו המעשית של ההסכם הינה חובה לייצוג התובע על ידי הנתבע ללא תמורה.
אמנם, הרקע לעריכת ההסכם, כפי שהוער לעיל, הינו לוקה בחסר, אולם ניתוח "קר" של ההסכם מלמד, כי הוא מחיל חובת ייצוג במספר תיקים
ללא כל תמורה, כאשר המניע היחיד לקבלת התחייבות זו מצד הנתבע הינו התחייבותו הנגדית של התובע, כי ימנע מעשיית שימוש נגדו במסמכים שהיו בידיו עובר לחתימה על ההסכם.
יתרה על כך, צורת ניסוח ההסכם מלמדת, כי עיקר תשומת הלב ניתנה לעניין המסמכים המוזכרים בסעיף 1, כשהתחייבויותיו של התובע בעניין זה מפורטות "ברחל בתך הקטנה". לעומת זאת, התיקים בהם מתחייב הנתבע לייצג את התובע, ובכללם ההליך הפלילי, מוזכרים ללא כל פרטים נוספים, כשמספרי התיקים לא מצוינים, ואין כל התייחסות ספציפית או הרחבה באשר לאופן ניהולם.
מכך ניתן להסיק, כי אופן הייצוג בתיקים, ובכלל זה הבעייתיות המיוחדת בניהול ההליך הפלילי, לא נשקלו בעת עריכת ההסכם, ולמצער לא היו במוקד תשומת לב הצדדים בעת עריכתו של הסכם זה.
יש להניח, כי התובע, אשר איננו משפטן, היה סבור, כי הנתבע ימשיך בייצוגו בתיק זה על אף היותו עד, בעוד שהנתבע הניח באותה עת, כי תיק זה יסתיים בלא שיהיה צורך במתן עדות מצדו, ומסיבה זו לא ניתנה תשומת לב מיוחדת על ידו לנושא. בעניין זה יש לציין, ובניגוד לטענות התובע, כי אף הודעת הנתבע לבית המשפט מיום 19.5.2003, אינה מלמדת דבר על כך שהנתבע צפה באותה שעה, כי הוא עתיד להעיד בתיק, והיא איננה מפרטת את פשר המחלוקת בין הצדדים העומדת ברקע לבקשה לשחרור מייצוג.
אכן, אי מתן תשומת הלב לבעייתיות שבהליך הפלילי, ולאפשרות שהנתבע יידרש על ידי התובע להעיד לטובתו בתיק זה, הייתה טעות. בראייה למפרע, הפכה אי הסדרת אופן הייצוג בתיק לאבן הנגף אשר הכשילה את ביצוע ההסכם.
עם זאת, כאמור לעיל, לא הוכח כי הנתבע ראה בעת עריכת ההסכם את האפשרות להעדתו בהליך זה כריאלית, ובפרט כשהליך זה הינו רק אחד משורה של הליכים בהם התחייב ליתן את שירותיו לתובע.